חסבאני נ' אחים סעידה בע"מ ואח'

החלטה

1. בפני בקשה לביטול עיקול זמני, שהוטל על פי החלטותיי מיום 21.1.13 ומיום 26.2.13. למען הנוחות, בהחלטה זו יכונה מבקש העיקול – "התובע", ואילו מבקשת הביטול תכונה – "הנתבעת".

2. בכתב התביעה טוען התובע, כי הנתבעת נותרה חייבת לו כספים רבים בעקבות הסכם לאספקת מוצרי בטון וברזל משנת 2008. לטענתו, התקשר עם הנתבעת בהסכם לאספקת חומרים כאמור, בסכום של כמעט 300,000 ₪, לצורך בניית בית בנו, אף על פי שידע, כי תחילת הבנייה כרוכה בקבלת היתר, וכי יחלוף זמן עד שהבנייה תחל. בחלוף כשלוש שנים, כאשר התכוון להתחיל בתהליך הבנייה, התברר לו כי מצבה הכספי של הנתבעת רעוע, וכי קיים ספק אם תוכל לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם, שתמורתו שולמה מראש. למרות חששות אלו, הנתבעת סיפקה, על פי טענת התובע, את מרבית החומרים שרכש ממנה, אך נותרה יתרת חוב של כ-42,000 ₪. התובע העמיד את תביעתו על סכום של 250,000 ₪, בגין נזקים עקיפים להם גרמה הנתבעת, לטענתו.

בבקשה למתן צו עיקול זמני טען התובע, כי מצבה של הנתבעת רעוע. הנתבעת מכרה את נכסיה, וצמצמה מאוד את פעילותה העסקית. הנתבעת העבירה את ההתחייבות לאספקת בטון לתובע לחברת "רדימיקס", אשר מצדה דרשה שיק בטחון של התובע על מנת לספק לו את הבטון. בהמשך שלחה לו חברת רדימיקס התראה לפירעון החוב, מאחר והנתבעת לא פרעה את החוב.

3. לטענת הנתבעת, היא מנהלת עסק פעיל, ומעסיקה עובדים רבים. הותרת העיקול על כנו פוגעת בתדמית שלה ובתזרים המזומנים שלה, וזאת – ללא כל הצדקה, הן בהעדר עילת תביעה, הואיל וסיפקה לתובע את כל החומרים על פי ההסכם, והן בהעדר עילה לעיקול, ובאין חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. לטענת הנתבעת, היא מנהלת כ-800 תיקי הוצאה לפועל נגד חייבים שונים, וכתוצאה מכך גובה מדי חודש כ-100,000 ₪, כך שאין חשש כי לא תכבד את פסק הדין, ככל שיינתן נגדה.

4. דיון במעמד הצדדים התקיים בפני ביום 14.4.13. במעמד זה נחקרו המצהירים על תצהיריהם, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

5. כידוע, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כמה דרישות, שרק בהתקיימן יינתן צו עיקול זמני:

א.הדרישה הקבועה בתקנה 362(א), וחלה על כלל הסעדים הזמניים, לכך שביהמ"ש ישתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה.

ב.הדרישה הקבועה בתקנה 374(ב), ונוגעת ספציפית לסעד העיקול הזמני, להתקיימות חשש סביר לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצועו של פסק הדין.

ג.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(1), לכך ש"מאזן הנוחות" יצדיק מתן הסעד הזמני, דהיינו - הנזק שייגרם אם לא יינתן הסעד הזמני יעלה על הנזק שייגרם במתן הסעד הזמני.

ד.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(2) - דרישת תום הלב בבקשת הסעד הזמני, והיות הסעד המבוקש צודק וראוי בנסיבות העניין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי התקיימו דרישות התקנות, ולפיכך - אני רואה לנכון להותיר את העיקולים על כנם, כפי שיפורט להלן.

6. התובע הרים את הנטל בעניין הדרישה הראשונה – הבאת ראיות מהימנות לקיומה של עילת התובענה. בעניין זה קיים הסכם, שאינו מוכחש על ידי הנתבעת, אלא שלטענת התובע ההסכם קוים בחלקו בלבד, ואילו הנתבעת טוענת לקיום ההתחייבויות במלואן. מחלוקת עובדתית זו עוד תתברר לגופה, אלא שלצורך הדיון הלכאורי, בשלב הדיון בסעדים זמניים, די בקיומו של הסכם כאמור, יחד עם עדותו של התובע, אשר על אף החקירה הנגדית נותרה בעינה, ולפיה על אף קיום ההסכם ברובו, נותרה יתרת חוב בלתי מבוטלת, של למעלה מ-40,000 ₪.

7. התובע אף הרים את הנטל באשר לדרישה השנייה – דרישת החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. לעניין זה הובאו מספר סממנים, אשר עשויים להעיד על צמצום הפעילות העסקית של הנתבעת, ועל קשיים כספיים שלה:

א.הנתבעת מכרה את מפעל הבטון שלה. לטענת הנתבעת, המכירה נעשתה משיקולים עסקיים גרידא, ואולם לא הובאו לעניין זה נתונים כל שהם, אשר יעידו על רווחיות העסקה וכדומה. על פני הדברים, כאשר מדובר במכירה של מפעל, נראה כי הפעולה מעידה על צמצום פעילות עסקית, ויוצרת לכאורה חשש להכבדה עתידית על קיום התחייבויות.

ב.הנתבעת העבירה את התחייבותה לספק בטון לתובע, נוכח מכירת מפעל הבטון, לחברה אחרת, רדימיקס. זו אמנם סיפקה את הבטון, אך דרשה כי התובע עצמו יפקיד בידי שטר בטחון, ופנתה לתובע בדרישה לסלק את החוב, לאחר שזה לא סולק על ידי הנתבעת. הנתבעת טענה בדיון בפני, כי סילקה את החוב כלפי רדימיקס, אך לא הביאה כל אסמכתא להוכחת טענה זו, וזו נותרה כטענה בעלמא.

ג.אחד מנושי הנתבעת הגיש, בתחילת 2012, בקשה לפירוקה. אמנם הוכח בעת הדיון בפני, כי הליך זה הסתיים בפשרה, אך יש בעצם הגשת בקשה כאמור על ידי אחד הנושים כדי להוסיף לחשש ההכבדה.

ד.התובע עצמו העיד בתצהירו, ובחקירתו הנגדית בפני, על תדמיתה הפגועה של הנתבעת בשל כך שנקלעה לקשיים כספיים. התובע העיד בפני, כי שמע על מצבה הכספי הרעוע של החברה מאחד ממנהליה, אישית, אשר אמנם הבטיח לו כי יעשה כל שביכולתו על מנת שהנתבעת תקיים את התחייבויותיה (ואף כפי שעולה מכתב התביעה – מרבית ההתחייבות אכן קוימה), ובכל זאת – כאשר מנהלי החברה מדווחים ללקוחות על מצב כספי קשה, יש בכך כדי לחזק את החשש להכבדה, באופן ממשי.

מנגד, הנתבעת לא הביאה ראיות כל שהן לתמיכה בטענותיה, כי מצבה העסקי והכספי איתן. לא הוצגו מאזנים או אישור של רואה חשבון על היקף הפעילות והרווחים. אפילו הטענה לגבייה מאסיבית במסגרת תיקי הוצאה לפועל רבים הועלתה כטענה בעלמא, ללא כל אסמכתא.

מה שנותר מכל אלו, הוא חשש לכאורה להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שאכן יינתן לטובת התובע, כדרישת התקנות.